פני יהושע על בבא מציעא ס״ב ב:ח׳-י׳

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

מקור בבא מציעא ס״ב ב:ח׳-י׳
8 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי דְּלָא כְּאִיסָּרוֹ הַבָּא לְיָדוֹ, מַאי אִירְיָא ״אֵין לוֹ״? אֲפִילּוּ יֵשׁ לוֹ נָמֵי! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: מַתְנִיתִין, כִּדְתָנֵי רַב סָפְרָא בְּרִבִּית דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא.
9 דְּתָנֵי רַב סָפְרָא בְּרִבִּית דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם מוּתָּרִין וַאֲסוּרִין מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: הַלְוֵינִי מָנֶה! אָמַר לוֹ: מָנֶה אֵין לִי, חִטִּין בְּמָנֶה יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָךְ. נָתַן לוֹ חִטִּין בְּמָנֶה, וְחָזַר וּלְקָחָן הֵימֶנּוּ בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סֶלַע – מוּתָּר, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית.
10 הָכָא נָמֵי. כְּגוֹן דְּאָמַר: הַלְוֵינִי שְׁלֹשִׁים דִּינָרִים, אֲמַר לֵיהּ: שְׁלֹשִׁים דִּינָרִים אֵין לִי, חִטִּין בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִים יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָךְ. נָתַן לוֹ חִטִּין בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִים, וְחָזַר וּלְקָחָם הֵימֶנּוּ בְּדִינַר זָהָב. אִי אִית לֵיהּ חַמְרָא לְלֹוֶה, דְּיָהֵיב לֵיהּ בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר – פֵּירָא הוּא דְּקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ, וְלֵית לַן בַּהּ. וְאִי לָא, כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ חַמְרָא – וַדַּאי מִשְׁקַל זוּזֵי מִינֵּיהּ, מִחֲזֵי כְּרִבִּית.
פירוש פני יהושע על בבא מציעא ס״ב ב:ח׳-י׳
8 בתוספות בד"ה הרי שנושה כו' תימא והלא מעות קונות הכא אפי' מדרבנן כו' כדאמרינן בהזהב כו' עכ"ל. כוונתם בזה מבואר דכיון דקונה קנין גמור ה"ל כאילו משך ואין כאן מקום לאיסור ריבית כיון דלגמרי קאי ברשותיה אבל יש כאן מקום עיון על תמיהתם שהרי שם בהזהב כתבו התוספות להדיא דאדרבא סתם מלוה אינו קונה אפי' מדאוריתא כדאיתא בקידושין אלא היכא דאמר בהנאת מחילת מלוה דאז קונה אפי' מדרבנן ואם כן מאי קשיא להו הכא דלמא איירי שלא אמר בהנאת מחילת מלוה ואף אם נדחוק ונאמר דהתוס' דהכא לא נחתו לחלק בין מחילת מלוה למלוה גמורה אלא כשיטת הרמב"ם ז"ל והרבה פוסקים שכתבו לחלק בענין אחר דמה שאמרו בפרק הזהב שקונה אפי' מדרבנן היינו דווקא במלוה הבאה מחמת מכר דלא שכיחא ולא גזור ביה רבנן ואוקמוה אדאורייתא וטעם עיקר הקנין מדאורייתא כבר כתב הרב המגיד ומובא בפוסקים משום דבכהאי גוונא לא דמי למלוה דה"ל כמחליף המטלטלים הראשוני' במטלטלים שקונה עכשיו והא דאמרינן בקידושין דאין קונין במלוה היינו במלוה גמורה שלא בא מחמת מכר אלא דלפ"ז כ"ש דלא מקשו התוספות הכא מידי דפשטא דברייתא משמע דאיירי במלוה גמורה וליכא למימר דקשיא להו אמאי דמוקי למתניתין כברייתא ואם כן במתניתין גבי יין ה"ל מלוה הבא מחמת מכר שהרי מחמת דמי החיטין בא עליו הא נמי ליתא שהרי לשיטת התוספות בד"ה לקח מבואר דכל השקלא וטריא דהכא לא קאי על איסור היין אלא על איסור החיטין אבל ביין פשיטא לסוגיא דתלמודא טעם האיסור ואם כן אדרבא ה"ל להתוספות להקשות כן אפשטא דמתניתין דאוסר ביין אמאי הא ה"ל מלוה מחמת מכר שקונה אף מדרבנן אבל אסוגיא דשמעתין וכן אפשטא דברייתא וודאי לא קשיא מידי כדכתיבנא. והנלע"ד ליישב בענין זה שרשימת זה הדיבור תוספות שייך לקמן גבי הרי שנושה בברייתא דר' אושעיא דמסיק התם אם יש לו מותר אין לו אסור ומדמתיר ביש לו וע"כ היינו משום דקאי במי שפרע כמ"ש רש"י שם והתוספות לעיל אם כן ע"כ לא איירי אלא כשאמר בהנאת מחילת מלוה דאי במלוה גרידא אפילו יש לו אסור דהא לא קאי במי שפרע כיון דקנין כזה לא מהני אף מדאורייתא כמבואר בח"מ סי' ר"ד לדעת המחלקים בין מחילת מלוה למלוה גרידא אלא ע"כ דה"נ איירי במחילת מלוה וא"כ מקשה שפיר דאפי' אין לו אמאי אסור הא בכה"ג קונה אף מדרבנן וע"ז תירצו שלא פטרו מן המנה כו' פי' שלא מחל לו המלוה כ"א באופן שיגיעו החיטין לידו וא"כ מי שפרע יש כאן שהרי מחוייב לקיים תנאו ומש"ה שרי ביש לו אבל באין לו אסור שהרי אין כאן קנין גמור בשעת הפסיקה כיון שהנאת המחילה אינו אלא אם יקיים התנאי ליתן לו החיטין כן נ"ל ליישב דבריהם ודוק היטב:
9 אבל עדיין קשיא לי דמעיקרא מאי ס"ד דהתוספות להקשות דמעות בכה"ג קונה אף מדרבנן מסוגיא דהזהב דבשלמא התם איירי שקנה מטלטלים ידועים בדמי המלוה דאם כן קנאן מעכשיו קנין גמור דקאי המטלטלים ברשותיה ואי איתניסו לדידיה איתניסו. אבל הכא לא שייך לומר שקנאם קנין גמור שהרי לא ייחד לו הפירות ואדרבא קבע זמן לנתינת הפירות ואחריות האונסין על המוכר עד שיגיעו לידו דלוקח ואם כן נהי דמעות בכה"ג קונה קנין גמור היינו לענין שהמוכר מחוייב לקיים תנאו לכשיגיע הזמן אבל מ"מ הקנין גופא נעשה באיסור ריבית שאין הקנין נגמר אלא בסוף הזמן ושמא יתיקרו באותו הזמן ואם כן הוי אגר נטר ליה שמחמת הרחבת הזמן מקבל עליו אחריות האונסין והיוקר ומהיכי תיתי נאמר להתיר אף באין לו ולא בא נמי באיסרו אלא דלקושטא דמילתא לא קשה מידי דהא לקמן דף ס"ד גבי חביתא דחמרא מסקינן להדיא דאף על גב שהמוכר מקבל אחריות אונסין אפ"ה כיון שהלוקח מקבל יוקרא וזולא לא מיתסר משום קרוב לשכר ורחוק להפסד ואף על גב שיש לחלק דהתם זביני גמורה נינהו שבא באיסרו משא"כ כאן בא מחמת הלוואה אלא דשם בתוספות משמע דאין לחלק וע"ש בתוספות באריכות דמשמע דיותר יש להתיר כשלא ייחד לו הפירות דאין ניכר רחוק להפסד במה שמקבל אחריות האונסין ודו"ק:
10 בא"ד וי"ל דהכא איירי שלא פטרו כו' עכ"ל. ונראה דמ"ש דהכא איירי היינו דסתמא דמילתא הכי הוא דכיון שלא יחדן לו אם כן הם באחריות המוכר ולא מיפטר מן המנה עד שיתן לו החיטין ובהכי נתיישב לי מה שכל הפוסקים כתבו סתם לאסור בבא מחמת חוב היכא דאין לו ושום אחד לא הזכיר דלא מיתסר אלא היכא שלא פטרו מהחוב עד שיתן הפירות אע"כ משום דסתמא דמילתא הכי הוא כיון שהם באחריות המוכר ועמ"ש לעיל בסמוך: